פסק דין עליון
בשנים האחרונות בתי המשפט בארץ פרסמו מספר פסקי דין
בעניין חישוב ההטבה לעובד בגין קבלת רכב ממקום עבודתו המשמש אותו גם לצרכיו
הפרטיים.
נשאלת השאלה כיצד יחושב שווי השימוש ברכב שהועמד לרשותו הפרטית של העובד.
האם שווי השימוש יחושב לפי תקנות מס הכנסה בלבד, או שמא יוכל לטעון העובד או
המעביד להוכיח כי שווי השימוש ברכב שונה מהקבוע בתקנות.
בחלק מפסקי הדין שפורסמו נידונה שאלה נוספת, האם הנתונים שנצברו אצל המעביד
באמצעות תכנת Save" Tax" המותקנות ברכבים ובעסק, יכולים לשמש בסיס לקביעת שווי הטבה
שונה מזה הקבוע בתקנות.
לאחרונה הוגש ערעור בגין שניים (חברת אור חי הנדסה בע"מ וחכם את אור-זך, עו"ד)
מתוך פסקי הדין משנים עברו.
דיון והחלטה
בית המשפט העליון דחה את הערעור בעניין סוגיית שווי השימוש ברכב צמוד.
השופט מינץ מביהמ"ש העליון התייחס בהחלטתו למספר נקודות:
1. לשון תקנות מס הכנסה- התקנות מורות על נוסחה קבועה לחישוב שווי השימוש
ברכב ואין הן מזכירות דרכים נוספות לחישוב שווי שימוש זה. אין מדובר בניסוח המצביע
על חזקה, או בניסוח המותיר פתח לאפשרויות חישוב חלופיות.
2. היסטוריה חקיקתית ודיני המס- הדרך להתחקות אחר תכליות התקנות מתחילה
בהיסטוריה החקיקתית אשר ליוותה אותן כפי שהיא עולה מהרקע לחקיקתן ומהליך החקיקה
עצמו. הוסיף השופט, כי את דיני המס, כמו כל דין אחר, יש לפרש גם על פי תכליתם.
בבחינת הדברים טען השופט כי גם בחינת תכלית ההסדר אינה מובילה לתוצאה שונה.
בבסיס דיני המס קיימים אינטרסים ציבוריים אשר מטרתם לוודא יעילות בגביית המס. על
מנת לוודא יעילות זו הוסדר האופן לחישוב המס בדרך של נוסחה אחידה וברורה, דוגמאות
לכך ניתן למצוא בחישוב פחת לפי תקנות מס הכנסה וכן חישוב שווי השימוש ב"רדיו טלפון
נייד" לפי תקנות מס הכנסה.
3. "מס אמת"- תכלית מס הכנסה לחייב במס אמת את הכנסתו החייבת של
הנישום. השימוש בכללים מעורר חשש לפגיעה בעקרון היסוד של גביית
"מס אמת". לטענתו של השופט מינץ,
אין בחשש זה כדי לבטל את משקלם של שיקולי ודאות ויעילות העומדים בבסיס דיני המס.
בהצמדת רכב על ידי המעסיק גלומים
יתרונות בלתי מוחשיים רבים אשר את ערכם המדויק לא ניתן לאמוד. לפיכך, אין מנוס
מלקבוע מחיר ממוצע המשקף את ערכה המשוער של טובת הנאה זו.
הוסיף השופט כי מעיון בדיונים קודמים,
ניכר כי מחוקק המשנה נותן את דעתו על הצורך לעדכן את התקנות באופן תדיר ובהתאם
לצורך המתעורר. לאור העובדה כי התקנות מתעדכנות מפעם לפעם דחה השופט את טענתן של
המערערות.
4. סיווג
כלי הרכב (טענת חברת אור חי הנדסה)- השופט בחן את הגדרת "רכב
עבודה". הגדרת רכב עבודה בפקודת התעבורה קובעת שני תנאים מצטברים על מנת שרכב
יוגדר כרכב עבודה: א. מורכב עליו ציוד עבודה באופן קבוע או שמבנהו עשוי לביצוע
עבודה; ב. הוא אינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים.
אור
חי טענה כי לא ניתן לעשות שימוש ברכביה לשם הסעת נוסעים ולכן מדובר ברכב עבודה
הפטור מזקיפת שווי שימוש.
ציין
השופט כי מוסכם על אור חי כי כלי הרכב שלה מצויים בידי עובדיה 24 שעות ביממה, 7
ימים בשבוע, כולל סופי שבוע וחגים לצרכיהם האישיים והמשפחתיים. באותם זמנים העובד
עושה ברכב כרצונו ומשתמש בו כבעלים לכל דבר ועניין כולל לצרכי הסעתו האישית והסעת
בני משפחתו. בנסיבות אלו קשה להלום את הטענה שהרכב הוא בבחינת "רכב
עבודה". זאת בשונה מכלי רכב שייעודו הבלעדי הוא כזה, כדוגמת משאית הובלה,
מערבל בטון ומשאית גורר תומך (סמיטריילר).
לאור כל האמור לעיל, דחה כבוד השופט מינץ את הערעורים.