פס"ד מנו – בייס בע"מ
רקע
מתן שירות לתושב חוץ, חייב בשיעור מע"מ אפס, אלא אם מהשירות נהנים גם תושבי ישראל, בעקיפין או במישרין.
חברת מנו – בייס בע"מ (להלן: "המערערת") הוקמה והתאגדה בישראל כחברה פרטית העוסקת בהשמת עובדים ישראלים.
בבעלות המערערת קיים מאגר מידע של עובדים פוטנציאליים, חברתMS הקפריסאית (להלן: "החברה הזרה") עשתה שימוש במאגר המידע של המערערת, ועל כך שלמה למערערת תשלום חודשי בסך 30,000$.
הסוגיה
מה דינם של התשלומים תמורת זכות השימוש במאגר המידע: האם הם חייבים במע"מ בשיעור רגיל או חייבים במע"מ בשיעור אפס לפי סעיף 30(א)(2) – מכירת נכס בלתי מוחשי לתושב חוץ, או 30(א)(5) – מתן שירות לתושב חוץ, לחוק מע"מ.
טענות הצדדים
טענות המערערת: התקבולים שקיבלה מהחברה הזרה ניתנו לה בתמורה למתן זכות שימוש במאגר הרשום על שמה או לחילופין בתמורה למסירת מידע לחברה הזרה.
לטענתה, העברת מידע בתמורה לחברה הזרה מהווה למעשה מכר של נכס בלתי מוחשי לתושב חוץ. ולכן, תקבולים אלה חייבים במע"מ בשיעור אפס בהתאם לסעיף 30(א(2))לחוק.
לחלופין, טענה המערערת, כי תמורת הזכות היא בגין שירות שהעניקה לחברה הזרה ועל-כן חל עליה מע"מ בשיעור אפס מכוח הוראות סעיף 30(א(5))לחוק.
טענות מנהל מס ערך מוסף: סופקו שירותי כח אדם לחברה זרה ויחד עם זאת ניתן שירות משמעותי גם לתושבי ישראל (המועמדים לעבודה והעובדים שגויסו לחברה הזרה), ומטעם זה המערערת אינה זכאית להחלת סעיף 30(א)(5).
דיון והכרעה
תחילה בית המשפט נדרש לשאלה האם פעולות האיתור, הגיוס והמיון שביצעה המערערת עבור החברה הזרה מהוות "מכר" של מידע או במתן "שירות" לחברה הזרה. לעניין זה בית המשפט קבע, כי על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה – מבחן העיקר והטפל, מבחן ההנאה, מבחן הסיכון ומבחן השימוש החוזר המדובר בעסקת שירות ולא בעסקת מכר. ולכן לא מתקיימים התנאים לזכאות לשיעור מס אפס על-פי סעיף 30(א(2))לחוק מע"מ.
כמו כן, השופט בחן האם שירותי המערערת ניתנו רק לחברה הזרה או גם לתושבי ישראל, וקבע, כי המערערת כחברת השמה נתנה שירות ממשי ומשמעותי גם לדורשי העבודה למשרות אותן פרסמה המערערת באמצעים השונים, שהנם תושבי ישראל המועמדים למשרות אותן פרסמה באמצעים שונים, בנוסף לשירות שנתנה לחברה הזרה ולמעסיקים אחרים ובהתאם לכך לא התקיימו התנאים לשיעור מס אפס על-פי סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ.